שמי אופירה, ילידת 1963, מנותחת בניתוח טבעת שבדית מתכווננת מתאריך 15.10.2008. הניתוח בוצע בבי"ח אסותא ת"א, בידי ד"ר אליעזר אבינוח. הניתוח מומן ע"י קופת חולים מכבי, וביה"ח הפרטי גבה השתתפות עצמית (בזמנו 800 ש"ח. היום כ-1500).
משקלי לפני הניתוח היה 105 ק"ג, בגובה 1.60 מ'.
היום, כ-4 שנים לאחר הניתוח, הטבעת שלי סגורה CC5.5. ירדתי 33 ק"ג, שהם כ-83% מעודף המשקל שהיה לי. נותר עודף משקל של כ-7 ק"ג. הירידה התרחשה במשך שנה וחצי, ומאז יש שמירה על התוצאה.
גישתי היא, שאין לסגור טבעת כדי להוריד עודף משקל קטן, כשם שלא עושים ניתוח בשביל להיפטר מעודף זה.

הסיפור האישי:

הכנות לפני הניתוח

לפני הניתוח למדתי הרבה על הצפוי לי לאחריו. התבוננתי במנותחים שהכרתי בסביבתי ולמדתי מהם על אורח חייהם. זיהיתי מי מתנהג לא נכון ובמה, ושיערתי שאוכל להימנע מההתנהגות הלא נכונה הזו, וליהנות מכסימלית מיתרונות הטבעת.
עקבתי אחר סיפוריהם של מנותחים וירטואליים בפורום "קיצורי קיבה" (בתפוז), ולמדתי הדרכה להתנהגות נכונה מוותיקי הפורום.
ניגשתי לניתוח במצב רוח טוב ובהרבה ביטחון עצמי.

יום הניתוח

בצהריים התייצבתי לבד בביה"ח, לא הזדקקתי לליווי. ליתר ביטחון, נשארה בבית חברה אחת בהיכון להגיע לביה"ח למקרה שאצטרך. בערב שחררתי אותה בטלפון, ואמרתי לה שלא צריך לבוא.

קיבלתי מיטה בחדר, הכרתי מנותחים עתידיים כמוני והתיידדתי איתם. הניתוחים בוצעו בערב. לקראת הערב כבר הייתי רעבה, וכדי להתגבר על הרעב הסתובבתי בין החדרים וסיפרתי לכל המעוניין שאני רעבה…
הגיע זמן הניתוח שלי, שכבתי על המיטה בכתונת בית חולים מיוחדת לניתוחים, וסניטר לקח אותי לחדר הניתוח. שם התברר שחייבים להסיר את צמיד הזהב שלי מהיד, למרות שהוא לא מצליח לצאת ממנה מאז ששמנתי. ענדתי אותו דרך קבע לפני ההשמנה. הסניטר רצה לחתוך את הצמיד כדי להסירו. מהמבט שבעיני הוא הבין שאני מעדיפה לחתוך את ראשו במקום, לכן ויתר על התענוג, לקח פלסטר גדול ועטף בו את הצמיד מוצמד ליד.

בחדר הניתוח

ד"ר אבינוח התבדח כרגיל והיה במצב רוח מרומם. אמרתי למרדים שמניסיוני בעבר עם הרדמה מלאה יש לי כאבים קשים במהלך זריקת ההרדמה, אז הוא אמר שהפיתרון הוא שיזריק את החומר לאט. ב"ה הכאבים היו באמת קלים יותר, וסיפרתי למרדים מה אני מרגישה, הגם שזה לא היה כ"כ מעניין… (טוב לדבר עם הצוות במהלך זריקת ההרדמה). ופתאום לא היה כלום.

חדר התאוששות

התעוררתי במקום אחר עם כתונת מוכתמת בדם וחתכים מכוערים בבטן, תפורים בסיכות מכוערות. לא כאב לי באופן משמעותי, היתה רק תחושת לחץ בבטן וחולשה. סביבי היו מתאוששים נוספים ואחיות שהשגיחו על ההתאוששות. היו מנותחים שבכו, והיו מלווים שבכו עוד יותר, והאחיות הוציאו אותם מהחדר כדי שלא יפחידו את המתאוששים.
אותי זה פשוט הצחיק, אז צחקתי לי בשקט.

לילה בביה"ח

הובלתי לחדר. בקושי ישנתי בלילה, ובשעה 4 בבוקר דרשתי לצאת מהמיטה. אחות השגיחה שאני עומדת יציב ואין לי סחרחורת, והרשתה לי להסתובב חופשי.
השכם בבוקר הגיע ד"ר אבינוח עם דף הוראות לאחר הניתוח, משמרת האחיות התחלפה ב-7, קיבלנו מכתב שחרור ואמרנו יפה שלום לכולם. עליתי על אוטובוס הביתה.

החלמה

בבית הכל היה בסדר, ולא היו כאבים, מלבד תחושה כאילו קיבלתי בוקס חזק בבטן. תחושה שהתפוגגה במהלך 3 שבועות.
קצת חולשה עוד היתה לי במשך חודש ימים.
אחרי יומיים יצאתי לקניות, ואנשים שראו אותי חשבו שהניתוח נדחה, כי לא ממש נראיתי כמו אחרי ניתוח.
ביום החמישי לניתוח עברתי לכלכלה רכה, כי הייתי רעבה מאוד.
אחרי חמישה ימים הוצאתי אצל אחות את הסיכות. החתך הגדול נפתח קצת ונסגר קצת פתוח יותר.

תהליך ההצרות

אחרי 3 חודשיים סגרתי 3CC. הסגירה התעכבה כי עברתי וירוס רציני והייתי חלשה.
חודש לאחר מכן סגרתי עוד 2CC. סה"כ 5CC.
אחרי חודש נוסף סגרתי עוד 1CC. סה"כ 6CC.
אחרי חודש נוסף סגרתי עוד  1CC. סה"כ 7CC.
אחרי כמה חודשים סגרתי עוד 1/4CC. סה"כ 7.25CC.

ירידה במשקל

בהתחלה לא ירדתי במשקל. אולי קילו, שניים.
מכרות שאלו אותי: נו, כמה רזית כבר? עניתי: 70 קילו כל שבוע, מה לא רואים? אז הן כבר לא שאלו יותר…
אחרי 5 חודשים מהניתוח ירדתי 6 ק"ג.
אחרי 7 חודשים מהניתוח ירדתי 11 ק"ג.
אחרי 10 חודשים מהניתוח ירדתי 20 ק"ג.
אחרי 12 חודשים מהניתוח ירדתי 25 ק"ג.
אחרי 15 חודשים ירדתי 31 ק"ג.
אח"כ במשך הזמן ירדו עוד 2-3 ק"ג.
סה"כ ירדתי 83% מעודף המשקל. הגעתי ל-BMI27.

פתיחות טבעת

בשנה השנייה, המעבר התכווץ מאליו והתפתח רפלוקס לילי, פתחתי את הטבעת ב-1/2CC.
אחרי כמה חודשים שוב התכווץ המעבר ופתחתי עוד 1/4CC.
אחרי כמה חודשים שוב התכווץ המעבר ופתחתי עוד 1/2CC.
ואחרי כמה חודשים שוב התכווץ המעבר ופתחתי עוד 1/2CC.

החיים לאחר ההרזיה

אני זוכרת את התקופה של המחמאות המסיביות, הן נצרבו לי בתודעה כמו חלק מהאישיות. חוויה מרחיבת לב לכל החיים! היו אנשים שכמעט התעלפו, כשראו את ההבדל הגדול.
התנועה נהייתה קלה וחופשית. כל 10 קילו – השינוי בהרגשה ובקלות התנועה היה משמעותי מאוד.
פתאום כבר לא היה לי מה ללבוש. קניתי מכונת תפירה והצרתי את כל הבגדים שהיו לי. קניתי כמובן גם בגדים חדשים, במידות שכבר הרבה שנים לא נכנסתי אליהן.
כשהתיישבתי באוטובוס, נוצר פתאום רווח ביני לבין היושבת לידי. פתאום תפסתי מקום קטן יותר מרוחב הכסא באוטובוס! חווייה שלא זכורה לי שנים רבות.
וכמובן – פגשתי פגישה מחודשת את העצמות שלי. אלו שבכתפיים, עצמות הצוואר השכוחות שטבעו אי פעם בשומן, ועצם הזנב ה"חביבה" שהזכירה לי את נוכחותה כל פעם שישבתי על משהו קשה. עצמות צידי הגוף כשרציתי לשכב על הדשא.
אין שאלה שעלה הביטחון העצמי ומידת היותי מרוצה מעצמי. החיים לאחר הרזיה קלים ונעימים הרבה יותר.

לא היתה לי סכרת לפני ההרזיה, אך רמת הסוכר בדם היתה בגבול העליון, ואחרי ההרזיה ירדה לגבול התחתון!
השומנים בדם פחתו, ושאר כל מדדי הבדיקות השתפרו להפליא, למרות שלא היו לי מחלות נלוות ובעיות בריאותיות אחרות.
ברוך רופא חולים!