תזונה לנפש

מאת: אופירה

אכילת היתר שגרמה להשמנה, נגרמה במקרים רבים, לא רק בגלל חוסר מודעות לתזונה נכונה או אהבת יתר למזון, אלא גם בגלל צורך נסתר להטביע רגשות לא נעימים, וקושי לשאת תחושות רגשיות קשות.
עם הפחתת כמויות המזון הנאכלות, בעזרת הגבלת הטבעת, עלינו ללמוד במקביל גם להפחית את עוצמת הרגשות הכואבים ע"י טיפול עצמי בנפש (או בעזרת בעל מקצוע), כדי שאפשר יהיה להכילם בלי להיאלץ להדחיקם או להרגיעם ע"י אכילת יתר או ע"י התנהגות כפייתית הרסנית אחרת.העבודה העצמית נעשית ע"י התבוננות והקשבה למחשבות, זיהוי הרגשות המטרידים ותרגול של הסתכלות חיובית על החיים וחשיבה בונה ומפתחת. הרגעת הרגשות בעזרת אמירות פנימיות שמכוונות להפחית את הכוח שהנפש התרגלה לתת להם. שינון היגדים נכונים – לומר לעצמנו שוב ושוב אמיתות שהבנו, לצורך הפנמתן בהרגלי החשיבה (כגון: "להתבגר זה טוב, זה מכבד את הנשמה"). בפרקים אלו, יובאו רעיונות ומחשבות על התמודדות עם רגשות, שכתבתי כחומר למחשבה, מתוך הגיגים שעלו בדעתי תוך כדי התמודדות עם קשיי וקשיים שאנשים שטחו בפני.

‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾

מי רוצה להתבגר?

‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾

חינוך הרגשות

‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾

מי רוצה להתבגר?

‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾

לאחר ההרזיה מדווחים מנותחים על חוויה של צמיחה רוחנית, או גדילה אישית. המילה הנרדפת לצמיחה רוחנית – למי שמפריעה לו המילה רוחניות – היא התבגרות. גדילה והתבגרות מתאוות וחשקים ברמה ילדותית יותר. לומדים לוותר על תאוות וחשקים – אמנם במידה מסוימת בלית ברירה, בגלל שלא נעים לחטוף עונשים מהטבעת, אבל במידה רבה גם מתוך בחירה והסכמה לוויתור הזה.
הסכמה למציאות של אכילת כמויות מזון קטנות היא חוויה של התבגרות. של התגברות על רצון והסכמה להתנהגות אחראית ובוגרת.

בזמן השריפה הגדולה בכרמל (בדצמבר 2010), שזעזעה את הנימים ברגשות של כל בר דעת בחלד, פנו רבים ל"באבא המשפחתי" (החוזר בתשובה שבכל משפחה) כדי להבין מה רוצה הריבונו של עולם מאיתנו בטרגדיה הזו, מה אומרים הרבנים, מה פשר האסון הנורא והבלתי רגיל.
התשובה שעלתה בדעתי, בלי להזדקק לאותות ומופתים וסימנים של 44 קורבנות כמספר נרות החנוכה, או יוונים שבאים בימי החנוכה לעזור לנו לכבות את האש – היתה הדרישה הפשוטה מכל אדם יהודי: להתבגר.
ברגע שחווינו חוויה מצמררת, שגרמה לנו להרגיש שהתאוות והדברים שמעניינים אותנו בד"כ תפסו מקום קצת יותר נמוך, יחסית לרגשות של הכאב והצער על הטרגדיה הנוראה – אנו מתבקשים לתפוס טרמפ על ההרגשה הזו, ולראות במה נוכל להתבגר לעתיד, ולהרגיש יותר רציניים כמו שהרגשנו במהלך החוויה המטלטלת, ופחות מחשיבים את ההנאות היומיומיות הפשוטות, שקיבלו מימד חדש ונחות יותר במהלך החוויה.
מה מהחווייה הבוגרת אפשר לשמר לחיים שלאחר הטרגדיה.

כלומר כל אדם בכל מצב צריך לבחון במה הוא יכול להתבגר קצת.

אנשים פוחדים להתבגר. נשים בנות 40 מתאבלות על נעוריהן שלא יחזרו, זקנים ממורמרים על ימי אונם שאבדו, ויש גם בני 20 החרדים מפני התקרבותם לעולם המבוגרים ומנסים להיאחז בכל הכוח בימי הנעורים.
זו טעות. לכל תקופה בחיים יש המתנות שלה והמחירים שלה למתנות, ותפקידנו לראות את המתנות ולחיות אותן ביעילות.

כשם שילד בן 8 אינו מוטרד ממראה רגליו הגרומות, לעומת המראה הרך והעגול שהיה לו בגיל שנתיים, אלא הוא שמח בכוחותיו לשחק כדורגל, לרוץ, לקפוץ וליהנות מהחיים של ילד גדול – כך המבוגר אינו צריך לשאת עיניו אל העור המתוח של גיל הנעורים, ולבכות את העור המדולדל של גיל ה-50, אלא להיות שמח בכוחות התבונה שהצטרפו לחייו, ניסיון החיים שהעשיר את נשמתו, ההישגים שצבר בחייו בכל כוחותיו, וכל מה שמעניק גיל 50 ונעדר מגיל העשרים.

נכון שעור הפנים והגוף אינו מתוח כמו בעבר. אבל הפרספקטיבה הרוחנית שיש לנו בגיל 50 על הבריאות, על החיים ומשמעותם, על ההורות, על הנאות שאינן הנאות של תאוות החיך או הגוף (או לפחות הפוטנציאל שיש לנו להשיג פרספקטיבה זו, מה שבלתי אפשרי בגיל 20) – משתלמים ללא שיעור במחיר העור הרופף, במחיר הכוחות שכבר נחלשו קצת.
לומדים להגיד תודה על ברכיים שמתכופפות בצורה תקינה ולא חורקות. לומדים להעריך את הבריאות והחיים, ולהבין את המשמעות של החיים בעולם הזה מעבר למבט הצר של תאוות והנאות – אכול ושתה כי מחר נמות.

חינוך הרגשות

‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾‾

אנחנו כמו ילדים. וילדים מחנכים עם הרבה זמן, סבלנות והכלה.
הפרעת אכילה זה כמו ילד קטן ולא רגוע. לכל ריגוש קטן הוא מגיב בעוצמה/התלהבות/השתוללות. לכל תסכול קטן הוא מגיב בהיסטריה/צרחות/בכי קיצוני.
מה עושים איתו? זורקים אותו מהבית לפנימיה לחינוך מיוחד? מענישים אותו בארון סגור עד שילמד לרסן את עצמו? או לחילופין, מוותרים לו וסולחים על כל התנהגויותיו כי הוא קטן?
לא זה ולא זה.

לומדים להכיל אותו – לחנך אותו בצורה עקבית וברורה (לא מוותרים לו על התנהגות לא נכונה), ומצד שני להרגיע אותו ולהמחיש לו שאין סיבה לתחושות שמביאות לדראמות ולהשתוללות.
ההורה סבלן, מרגיע, נוזף בנחת, לא מוותר, אבל לא נבהל, לא מתרגש, מבין שזה רק ילד קטן, וגם אם מאוד לא נעים לשמוע את הצרחות, זה ייקח זמן עד שהוא יירגע ויתחנך. הרבה זמן. כמה זמן שלוקח לילדים קטנים להתבגר ולהפוך למתונים ושקולים.
אם גם ההורה מרגיש היסטריה ודראמה על כל תסכול – הוא לא יוכל להעביר לילד את תחושת ההכלה והרוגע.

כל ילד והגיל שלו. כל גיל וכל שלב התפתחות – והחינוך המתאים לו. בגיל מסוים ילד צריך לקפוץ ולצעוק ולשמוח ולא צריך לרסן אותו, אלא אפילו לעודד אותו (לא באוטובוס, כמובן), ובגיל אחר צריך להרגיע ולמתן יותר התנהגות כזו.

אם חס ושלום, סגרו את הילד בארון כעונש במשך תקופה, כדי להבריא מהטראומה הוא יזדקק לתקופה של גמילה מהפחדים ומהעונש (תלוי בחומרת החשיכה בארון…).
וגם גוף שלא נתנו לו לאכול אוכל נורמלי תקופה ארוכה בגלל טבעת סגורה בצורה לא נכונה, יצטרך לעבור החלמה וגמילה מההרגלים הבלתי תקינים. לשלם 4-5 קילו באופן זמני בשביל הגמילה הזו (תלוי באורך התקופה) – זה כסף קטן מאוד.
מתבקשים הרבה סבלנות והכלה לתהליך ההבראה הנכון והאמיתי.

הניתוח ככלי למשמעת והרגלים

ניתוח טבעת הוא כלי עזר לפתרון בעיית השמנה מורבידית, הוא מאפשר הרזייה של עודף המשקל ומעניק כלים לשמירה על המשקל החדש לאורך החיים.

הניתוח אינו מחליף הרגלי אכילה וחיים נכונים, שמירה על תפריט דל קלוריות ופעילות גופנית. מטרתו לסייע לבעל משקל היתר הגבוה במיוחד, לרדת במשקל לאחר שניסיונותיו לעשות זאת ללא ניתוח לא הצליחו, בגלל חילוף חומרים מקולקל ואי הצלחה להשיג הישגים באמצעות שמירה על תפריט דל קלורי ו/או פעילות גופנית.

כאשר מאזן הוצאת הקלוריות מול הכנסת קלוריות נהיה משימה קשה מידי בגלל משקל יתר גבוה ושיבוש חילוף החומרים כתוצאה מעבר של עליות וירידות, צריך כלי עזר שמאפשר לעמוד בהצלחה בצריכת תפריט מאוד דל קלורי, מה שיאפשר מאזן שלילי והרזיה עם שמירה לעתיד על הרזון.

הניתוח מקל על השגת משמעת בטיפוח הרגלי אכילה נחוצים להרזייה. ללא הניתוח, צריך משמעת עצמית גבוהה כדי להתגבר על תאוות האכילה של מאכלים משמינים ושל כמות מזון גדולה, ועל הרעב המציק  בעקבות אכילת כמות מזון קטנה.

הניתוח גורם לתגובה של הטבעת לכל התנהגות אכילה לא נכונה, ולכן ממריץ להתרגל להתנהגות אכילה נכונה. כמובן שצריך להסכים להתרגל להתנהגות חדשה, בעזרת ה"עונשים" שהטבעת נותנת על ההתנהגות הלא נכונה, ואין המטרה של הניתוח שהאדם יילחם בו וימציא שיטות לעקוף את העונשים שהוא מעניק… הרזיה לא תצליח בצורה כזו.

כאשר אדם אוכל מהר מידי, הוא מקבל תחושה של כאב ועומס, ולכן לומד להתרגל לאכול לאט. הוא לומד להתרגל לשתות לפני האכילה, כי הוא מרגיש שאכילה ללא שתיה גורמת לאוכל להיתקע. הוא לומד להתרגל לאכול כל מאכל בזמן שמתאים לסוג מאכל זה. למשל, ברוב המקרים מוצקים מתאימים לאכילה אחה"צ ובערב, קרקרים וצנימים וכלכלה רכה מתאימים לאכילה בבוקר ובצהרים, לחם מתאים לאכול בכמויות קטנות (ויש שמעדיפים אותו מוצנם בלבד), וכד'.

ההרגלים די אינדיבידואליים, כי כל טבעת מונחת בצורה מסוימת על הקיבה, בגלל מבנה הקיבה השונה, וכל גוף מגיב אחרת. נעשית למידה ע"י ניסוי וטעייה במהלך התקופה הראשונה של הצרת הטבעת, וכל אדם חווה למידה אישית של מה שקורה בגוף שלו, מה גורם לתקיעה, ומה עובר בקלות ומתי.